אני בטוחה כי לכולנו יש הרגלים נורא עקשניים שהיינו רוצים להיפטר מהם. לא משנה כמה כוח רצון יש לנו או ניסינו לשנות הרי הם תמיד חוזרים ונשארים. אז על מה הם באמת יושבים ולמה כל כך קשה לנו לשנות אותם?
ניסיתם פעם להכין רשימה בה כתבתם את כל התכונות/יכולות/חסרונות שאתם הכי שונאים בעצמכם?
אז קודם כל , אני נורא ממליצה להכין רשימה כזו.
סיבה ראשונה לכך היא התעמתות עם כל הדברים שאתם הכי שונאים בעצמכם והכל בצורה מסודרת ומאורגנת מול עיניכם. סיבה שניה, בעקבות זאת שהכל רשום בצורה מסודרת ניתן להתחיל להתעמק בכל נושא ולהבין כיצד אפשר להתחיל את השינוי המיוחל.
אחרי שכבר ביצענו את הרשימה הזו. ניסיתם אי פעם להסתכל על ההורים שלכם בעיניים חדשות? לא ההסתכלות הרגילה שאתם רגילים אלייה תוך כדי הביקורים בסופי שבוע בזמן שאתם מנסים לשרוד את הארוחת שבת. אלא באמת להתעמק בצורה של לבחון כיצד הם מתנהגים. כיצד הם מדברים. כיצד הם אוכלים. כיצד הם עונים לאנשים. כיצד הם מגיבים לכם.מה הדברים שהכי מציקים לכם בהם?
אז זו בעצם תהיה ההמלצה השנייה שלי . כי ברגע שאתם תבחנו אותם באמת ותתעמקו בדברים שמרגיזים אתכם בהם תבינו כי זה יושב על אותה הנקודה בה אתם לא מצליחים לשנות בעצמכם.
דיי מרגיז אה?
אני יכולה לספר מניסיון אישי כי המון שנים ניסיתי לחיות במודע לא להיות או לא להפוך להיות ההורים שלי. היו המון תקופות בהם בזתי לצורת התנהגות שלהם וחשבתי כי הם לא נאורים מספיק כאנשים או הורים. היום אני מבינה את הדברים אחרת. אני נורא אוהבת את ההורים שלי ומכבדת אותם. עם זאת, אני מעדיפה לשמור מהם מרחק מסויים למען השקט הנפשי שלי.
אחרי שנים רבות בהם ניסיתי לבנות יחסים צמודים וחזקים הבנתי כי אנו אנשים שונים.
בעצם אולי אנו אנשים דומים כי הם אלו שגידלו אותי אבל לי היה רצון להתפתח ולהם לא. עם הזמן למדתי להנות מהמרחק שבניתי ולמצוא את עצמי האמיתית מבלי להיות מקושרות לדעות/ביקורות/הערות/הארות שלהם. הבנתי שאני יכולה להיות אחרת.
עם זאת, כל פעם שניפגשתי איתם היה תקל מחדש.הייתי מתעצבנת עליהם והם עליי. כל הזמן היינו נכנסים לריבים מבלי להבין כי אנו מציתים את האש אחד אצל השני.
לחיות כל הזמן בצורה מודעת זה נורא קשה. זה סוג של שליטה. כל הזמן ברקע יש את הרעיון :"אני לא אגמור כמו אימא שלי" או "אני לא אהיה כמו אבא שלי" בסוף אנחנו הדמות המשולבת והזהה של שניהם יחדיו. ברגע שאנו מוותרים על השליטה ולא מחזיקים את עצמנו הרי הנפילה קורת ואנו חוזרים להתנהג בדיוק כמוהם מבלי להבין אפילו למה.
מה שנקרא "חזרה ספונטנית" למוכר והידוע.
חשוב לזכור כי אם נרצה או לא נרצה הדמויות של ההורים שלנו נמצאים בנו תמיד והם סוג של מצפון עבורנו לחיים. יש את אלו שמסוגלים להשקיט אותו ויש את אלו שלא מסוגלים. בשני המקרים העבודה היא עבודה עצמית על מנת להיפטר מהרגלים ישנים ולא טובים לנו.
אני חושבת שהשינוי באמת קרה כאשר הסתכלתי על ההורים שלי בעיניים חוקרות ולא רק כבת. הסתכלתי ויכולתי לראות המון דברים בעצמי שלא אהבתי ותמיד נאבקתי בהם.
הבנתי כי אלו דברים שההורים שלי כבר לא ישנו אבל אני כן יכולה לשנות אם זה חשוב לי.
דבר ראשון חשוב לזכור כי אנו יישות בפני עצמה ולא המשכיות של ההורים. אומנם יש לנו תקוות וציפיות מאיתנו אבל זה בגדר המלצה. חשוב להזכיר לעצמנו כי אנו מחליטים ואחראים על העתיד שלנו.
ברגע ששיחררתי את הוריי כ"הסיבה " למה אני לא מצליחה יותר או למה הם אלו שגרמו לי להרגיש ככה הבנתי שיכולתי להתפנות לדברים יותר חשובים בתוכי אשר יכלו באמת להוביל לשינוי אמיתי.
זו תמיד תהיה עבודה. עבודה עצמית זה משהו שאף פעם לא נגמר. אם יש תחומים שאפשר לנוח על עלי הדפנות ולהנות מההצלחה הרי בהצלחה אישית זה לא קיים. השינוי קורה בין אם אנו רוצים או לא. עדיף להיות חלק מהשינוי בצורה אקטיבית על מנת ליזום תוצאות טובות יותר.
אז מה הרשימה שלכם תכיל?
מה תסיקו אחרי שתסתכלו על ההורים שלכם מחדש?
האם תצליחו להפסיק להאשים אותם?