אומנות ההקשבה
אני בטוחה כי לא פעם בחיינו תהינו האם כדאי לנסות לחפש עזרה חיצונית עבור עצמנו והבעיות אותם אנו חווים על בסיס יום יומי. עם זאת, מגוון התירוצים משאיר אותנו באותו מעגל ונותן לנו תקווה כי רק לנו יש את המפתח לשנות את עצמנו .אנו משכנעים את עצמנו כי לאחרים לא באמת יהיה איכפת או אפילו לא יצליחו להבין אותנו עד הסוף.
עוד לפני שהחלטתי להתעסק בטיפול קוגנטיבי ולמצוא את דרכי בזרמי הפסיכולוגיה הרבים הקיימים הייתי בעצמי נפש אבודה אשר חיפשה תשובות.
זה לא פשוט להודות לעצמך כי יש לך בעיה. יותר מכך, לא פשוט ללכת למישהו אחר ולהסביר לו את הבעיה. הקושי בטיפול בין אם הוא פנים מול פנים או אונליין נשאר אותו קושי. היכולת לשתף בכנות את המטפל במה שעובר עלינו.
גם אם אנחנו מבינים כי המטפל נועד לעזור לנו הרי יש בנו את הקושי לקבל את העובדה כי אדם זר מאזין למחשבות, חששות וכאב שלנו. אין לנו דרך לדעת באמת עד כמה הוא שם עבורנו ולאו דווקא בגלל ששילמנו לו על הפגישה.
אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלי עם איש מקצוע.
הכל היה מאוד פורמלי וסטרילי. הרגשתי לא ראויה למקום עצמו וכי אני עלולה ללכלך את המקום המושלם הזה.
הפסיכולוג לא התעכב רבות על המראה המוזנח/דיכאוני שלי בזמנו וליווה אותי לכיוון הכיסא על מנת שנוכל להתחיל את הפגישה. הוא כבר הכין את המחברת וחיכה שאתחיל לשפוך את ליבי בפניו.
אבל איך אפשר משום מקום לעשות את זה ? האם אני המוזרה פה?
מה אם הוא עדיין צוחק על המראה הדיכאוני שלי ועכשיו בכלל יקבל התקף צחוק כאשר יגלה עד כמה פתטית אני?
בזהירות רבה התיישבתי על הכיסא והתבוננתי בצורה ביישנית לכיוונו.
הפסיכולוג ניסה לעודד אותי לדבר וציין כי כל מה שנאמר כאן נשאר בינינו.
חשבתי לעצמי "זה כבר טוב! לפחות זה לא ייצא מהחדר הזה".
ניסיתי לאט לאט לשתף אותו בדברים המטרידים אותי כרגע. כיצד קשה לי לתפקד בחיי היום-יום.כיצד כל מטלה מרגישה לי כמעמסה ואין לי מקום לנשום לרווחה.
הוא הנהן והציג מבט של "כבר שמעתי את זה בעבר. את לא מחדשת לי".
הוא האיץ בי להמשיך לפרט ותוך כדי הסתכל בשעון שלו. תהיתי לעצמי "האם אני משעממת אותו?" "האם הוא רק רוצה לסיים את המפגש הזה כבר?". לא הצלחתי להתנתק מהמחשבות על מנת להמשיך את הסיפור שלי מולו.
הוא כנראה הרגיש את החוסר נוחות שלי ואמר "זה נורמלי". אמרתי לעצמי "ברור שזה נורמלי. מה איכפת לך? אתה תקבל את הכסף בתום הפגישה ואילו אני עדיין תקועה באותו מצב. ".
לאותו זמן כסף היה עניין עיקרי. בעקבות העובדה כי אף פעם לא היה מספיק כסף הרגשתי אנוכית ללכת לטפל בעצמי ובבעיות שלי כשכל אגורה נחוצה לנו כרגע.
העניין הכספי הלחיץ אותי וגם העובדה כי הטיפול הרגיש תקוע כבר מהפגישה הראשונה.
הגעתי הביתה ובעלי טרח להגיד לי כי אולי זה פשוט הכימיה שהייתה לי עם הפסיכולוג. אולי אני צריכה לנסות מישהו אחר.
לקחתי את עצתו וחיפשתי מישהו חדש.
ושוב חזר הסיפור חלילה.
לא יכלתי לתאר לעצמי שעם שני אנשי מקצוע שונים לגמרי אחווה את אותה החוויה.
כמובן שמהר מאוד וויתרתי על הניסיון לעזור לעצמי ושקעתי עוד יותר בבור שחפרתי לעצמי.
הייתי בבור לבד. על אף כי מדיי פעם זרקו לכיווני "את בסדר?" " נו מתי כבר תתחילי לעשות משהו ?" " את לא מבינה שזה רק מחשבות?" " למה את ממשיכה לבזבז זמן"?
שאלות בהחלט לגיטמיות אך באותו הזמן הרגשתי כמו בבועה והכל מסביבי היה רעש, הסחה וערפל.
אפילו היום כשאני מנסה להיזכר ברגעים מסוימים מאותה תקופה אני לא מצליחה לראות תמונות חדות בראש שלי. אני זוכרת את ההרגשה במעומם ובעיקר ערפול חושים.
הימים חלפו ואיתם השנים. הרגשתי עוד יותר אבודה ולא הצלחתי למצוא מישהו שבאמת יוכל למשוך אותי מהבור הזה.
עם הזמן התחלתי לקרוא שוב. תמיד הייתי תולעת ספרים וכבר שכחתי איך ההרגשה להיעלם בעולם הספרים ולחיות במקום שקט, נעים ומרגיע.
תוך כדי שהתחלתי את תהליך ההחלמה שלי עם עצמי הבנתי המון עקרונות אותם מצאתי זהים עם לקוחות רבים אותם פגשתי בהמשך דרכי.
לכולנו יש אותו קושי. לכולנו קשה להכניס אל תוככנו ולתת לשוטט ללא שליטה.
למדתי לזהות מלקוחות כי העובדה כי אני נמצאת שם בפועל לא תמיד תרמה רבות לתהליך. רק כשהתחלתי להוציא את עצמי יותר ויותר מהפריים של הלקוח הבנתי כי היה לו מקום להיות הוא ולהתמקד בו באמת.
אחרי אלפי לקוחות הצלחתי לפתח שיטות חדשות טיפוליות שרוב אנשי המקצוע נרתעים מהם. הסיבה שהינם נרתעים מכך זה כי זה מצריך הקשבה אמיתי מהצד שלהם ויכולת לזהות ניואנסים הכי קטנים בשינוי הלקוח מבלי לקרוא את הלקוח או לראות אותו.
הצלחתי לתת במה אמיתי ללקוחות שלי ע"י כך שהקול שלהם באמת נשמע.
הוצאתי את כל ההסחות מהמשוואה ונתתי לקול שלהם להוביל אותי לאן שרצו.
אני לא ראיתי אותם והם לא ראו אותי. ועל אף שתמיד יש מחשבות במהלך מפגש טיפולי, שמתי לב כי העובדה כי היננו בלתי נראים מרגיעה את המחשבות ונותנת מרגוע למוח.
שמתי לב כי הלקוחות שלי הרגישו כי באמת סוף סוף מישהו מקשיב להם. מישהו אשר באמת נותן להם את הבמה.
הם שמו לב כי לא ממהרים לייעץ או ליישם עוד תיאוריה טיפולית עליהם אלא פשוט נמצאים שם איתם.
הכרתי לקוחות שבעברם לא הצליחו לספר את הדברים הכי כמוסים אשר על ליבם מהחשש לתגובות אשר ימצאו על שפת הגוף של האחר או אפילו הבעות פנים אשר יעידו על מחשבותיהם.
האזנתי ללקוחות אשר טענו כי הינם ביישנים ולא היו מצליחים בחיים להיפתח עד הסוף בצורה כזו פנים מול פנים
התכתבתי עם לקוחות עם מגבלויות אשר יכלו רק להביע דרך כתיבה אקטיבית וגם שם הצלחתי לזהות את הכאב שלהם אותו יחדיו עיבדנו ושיחררנו לחופשי.
אני ממליצה לכל אחד לנסות את השיטה החדשה אותה פיתחתי.
סוף סוף תרגישו באמת חופשי מול איש מקצוע ותוכלו לשחרר את המעצורים.
השיטה בלעדית לי והנני המיישמת של השיטה.
לכן, בגאווה גדולה אני מזמינה גם אותכם להתנסות בחוויה לא מהעולם הזה.